גמרא
פירוש
לְאֵתוֹיֵי אלִיחֲכָה נִירוֹ וְסִכְסְכָה אֲבָנָיו.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור שכן אין כח אחר מעורב בו. כבר כתבתי למעלה מדה זו של כח אחר מעורב בו פעם נקט לה להקל ופעם להחמיר וכלהו איתנהו לפי מקומן שכשאתה בא לחייב על אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו אתה דן ממנו להחמיר כלומר הנחתו בראש גגו כהבערת אש שאף הן מצויין להזיק ברוח מצויה כאש אבל כשאתה בא לעשותן כבורו ולאחר שנפלו אנו מקשי׳ שאין דומין לבור לפי שהבור כולו נעשה מכחו לבד בלי שנתערב בעשייתו כח אחר משא״כ באבנו וסכינו שנפלו מן הגג שלא נעשו בור מכחו לבד אלא עם כח אחר ובבור כזה לא מצי׳ שחייבה התורה.
לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה גרסת הספרים היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא ורש״י כתב דלא גרסינן ליה ולא פירש הטעם וכתבו בתוס׳ דאפשר משום דכל כי האי גונא לא מיקרי כחו אלא כעין אשו שכח רגלי אדם ובהמה מתערב בהן לפי שאין דרכן של בני אדם עשויין להתבונן וכדאמרינן בריש פרק המניח (בבא קמא כז:) גבי מתניתין דאם הוזק בעל החבית חייב א״ל רבה לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דר׳ אלעאי לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כלומר ובעל התקלה חייב משום דהוי כרוח מצויה והיינו אשו ולא כחו של מזיק והם קיימו הגירסא דלענין זה דרכן להתבונן שלא ילכו כל כך במרוצה שיתיזו ויזיקו. הנה ה״פ כחו הוא של מגלגל ויתחייב המגלגל מחצה ובעל התקלה מחצה ולא יתחייב בעל התקלה הכל וכדמוכח לקמן (בבא קמא כא:) בפרק כיצד הרגל גבי הכלב שנטל חררה והלך לגדיש וכו׳ דפריך בגמרא (בבא קמא כג.) וליתחייב בעל הגחלת מחצה ובעל הכלב מחצה עוד פירשו כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל אם גלגלוהו רגלי אדם ולא בעל התקלה כלל ותדע דאלו נטל אחד גחלת חברו ושרף בה עלייתו של חברו או שהשליך בכונה את השור לבורו של חברו היתחייב בעל הגחלת ובעל הבור כלום אין הדעת סובלו. ולא דמי לכלב שנטל את החררה דכלב לאו בר דעת הוא והיה לבעל התקלה ליזהר בגחלתו שלא יטלנה הכלב עם החררה אבל הכא (שהמתגלגל) [שהמגלגל] בן דעת עליו לשלם כל הנזק. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הפרה (בבא קמא נג:) שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין ומשמע שאף בעל הבור חייב מדקאמר כולן ולא קאמר שניהם ואמאי והא אדם שדחף בן דעת ויפטר בעל הבור. וי״ל דהתם באדם דומיא דשור שדחף שלא בכונה וא״ת עוד והא אמרו התם ולענין ד׳ דברים האדם חייב ובושת אחת מד׳ דברים כמו שאמרו למעלה (בבא קמא ד:) אדם דאזיק שור נזק הוא דמשלם אדם דאזיק אדם משלם ד׳ דברים כלומר חוץ מן הנזק דאלמא בושת חד מד׳ דברים ואלו אדם שלא בכונה אינו משלם את הבושת וכדקאמרינן בפרק החובל (בבא קמא פו.) דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין לו וי״ל דד׳ דברים שאמרו שם אינן כד׳ דברים שאמרו למעלה אלא אפיק בושת ועייל נזק וקצת קשיא לי בזה דמה שאמרו שם אדם חייב בד׳ דברים משמע שבכולן האדם לבדו חייב והשור פטור ואי (בנזק) [אנזק] אף השור חייב וכדאמרינן בהדיא לענין נזקין כולם חייבים וי״ל לפי פי׳ זה דד׳ דברים לאו דוקא אלא משום דבכל דוכתא (נחייב) [נסיב] לה הכין אמר נמי (הני) [הכא] ד׳ דברים ובודאי שחייב האדם בד׳ והנזק בכללן אלא שאין השור פטור מכולן דהא איכא נזק דאף השור חייב ואי קשיא לך עוד מדאמרינן התם (בבא קמא נג:) ולענין כופר של עבד השור חייב ובודאי בשנתכוון לו השור הוה על כרחין דאי שלא בא בכונה וכגון שנפלו אל האדם פטור משלשים של עבד ומן הכופר לרבה דאמר (בבא קמא מג.) שור שהמית בן חורין שלא בכונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל אם כופר יושת עליו כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין את הכופר כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה וההיא דשור ואדם שדחפו לבור (רבה) [רבא] אמרה ורבא משמע התם דאית ליה כרבה מדבעי (בבא קמא מג:) אשו שלא בכונה משלמת דמים על פי עדים או לא מי אמרינן גבי שור הוא דבכונה משלם כופר וכו׳ כדאיתא התם אלמא לרבא נמי שלא בכונה אינו משלם כופר ואי אדם דומיא דשור אף הוא בכונה ואפ״ה בעל הבור משלם עמהם נ״ל דהא כדאיתא והא כדאיתא דאדם שלא בכונה כשור בכוונה דמי דלאו בר דעת הוא.
הא דאמרינן: מה לבור שלא ברשות. ה״ק דאפילו עשאו ברשותו ואח״כ הפקירו כל שהפקירו היינו שלא ברשות שלא היה לו להפקירו עד שיכסנו כראוי.
והא דקא מהדר שור יוכיח כלומר שהלך ברשות הרבים ואפילו הכא חייב קשיא לן דלמאן דאמר שור לרגלו היכי דמי אי ברשות הרבים פטור הוא ואי ברשות הניזק אינו ברשות דברשות הניזק מאי עבידתיה וי״ל כגון שהיתה קורה מקצתה ברשות הניזק ומקצתה מוטלת בר״ה ודרכה עליה ושברה את הכלים שברשות הניזק א״נ י״ל דלאו אשור דמתניתין קאמר אלא ה״ק שור דקרא יוכיח דהיינו קרן עוד יש לי לומר בחצר השותפין כדעת רב חסדא דאמר לקמן בפרקין (בבא קמא יג:) חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל וא״נ אפילו לר׳ אליעזר דפטר כגון חצר השותפין המיוחדת לפירות לחד מינייהו ולזה ולזה לשוורים וכמאן דגרסינן התם הכי וכן גי׳ הספרים וא״נ משום צרורות כגון שדרסה בר״ה והתיזה ושברה כלים ברשות היחיד דאסיקנא לקמן בר״פ כיצד הרגל מועד (בבא קמא יג, א. יט.) דחייב משום צרורות.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
והא דקא מהדר שור יוכיח כלומר שהלך ברשות הרבים ואפילו הכא חייב קשיא לן דלמאן דאמר שור לרגלו היכי דמי אי ברשות הרבים פטור הוא ואי ברשות הניזק אינו ברשות דברשות הניזק מאי עבידתיה וי״ל כגון שהיתה קורה מקצתה ברשות הניזק ומקצתה מוטלת בר״ה ודרכה עליה ושברה את הכלים שברשות הניזק א״נ י״ל דלאו אשור דמתניתין קאמר אלא ה״ק שור דקרא יוכיח דהיינו קרן עוד יש לי לומר בחצר השותפין כדעת רב חסדא דאמר לקמן בפרקין (בבא קמא יג:) חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל וא״נ אפילו לר׳ אליעזר דפטר כגון חצר השותפין המיוחדת לפירות לחד מינייהו ולזה ולזה לשוורים וכמאן דגרסינן התם הכי וכן גי׳ הספרים וא״נ משום צרורות כגון שדרסה בר״ה והתיזה ושברה כלים ברשות היחיד דאסיקנא לקמן בר״פ כיצד הרגל מועד (בבא קמא יג, א. יט.) דחייב משום צרורות.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush